הזכות לחופשה שנתית מגיעה לכל העובדים השכירים במשק
לעובדים במשרה מלאה, במשרה חלקית, או לפי שעות; לעובדים המועסקים דרך חברות כוח-אדם; לעובדים זמניים; וכן למהגרי עבודה (“עובדים זרים”). גם עובד שלא השלים שנת עבודה ראשונה מלאה זכאי לחופשה המחושבת באופן יחסי לתקופת עבודתו.
למידע על מספר ימי החופשה המגיעים לעובד על פי חוק »
המעסיק חייב לשלם לעובד דמי חופשה בגובה השכר הרגיל ובזמן, שהיה משלם לו אילו לא יצא לחופשה והוסיף לעבוד כרגיל.
קביעת מועדי החופשות
- הסמכות לקבוע מתי ייצא העובד לחופשה היא בידי המעסיק, תוך תיאום עם העובד.
- חופשה יזומה – המעסיק רשאי להוציא עובדים לחופש בזמנים שנוחים לו, למעט יום חופשה אחד שאת מועדו זכאי העובד לבחור.
- אם מדובר בחופשה יזומה של יותר מ-7 ימים – המעביד חייב להודיע לעובד לפחות שבועיים מראש.
- חופשה ללא תשלום אפשרית רק בהסכמת שני הצדדים: עובד ומעסיק – הוצאה כפויה של עובד לחופשה ללא תשלום היא בגדר הרעת תנאי עבודה המאפשרת לעובד להתפטר, ולקבל פיצויי פיטורים. בחופשה ללא תשלום כל הזכויות מוקפאות. אם העובד הוא זה שרוצה לצאת לחל"ת, רצוי שיבקש מהמעביד אישור לכך בכתב שיפרט כי זו חופשה ללא תשלום שבסיומה העובד יחזור לעבודה מבלי לאבד את זכויותיו לרבות ותק.
מספר ימי החופשה בישראל נמוך משמעותית ממדינות רבות באירופה. עובדה זו פוגעת באיזון העדין שבין משפחה – עבודה. מעסיקים רבים מבינים זאת ומעניקים מספר ימי חופשה רב יותר מהמותר בחוק. באמצעות התאגדות וחתימה על הסכם קיבוצי ניתן להגדיל את מספר ימי החופשה אליו זכאי עובד בשנה, וכן להוסיף ימי בחירה (במועדים קבועים למשל ערבי חג, ימי צום ועוד), ימי הצהרה (ימי מחלה עליהם על העובד לתת הצהרה בלבד), תשלום מלא בערבי חג ובימי חול המועד וכן חופשה נוספת בימי שמחה ואבל.